הרקע וההליך
1. הנאשם הורשע לאחר הודאתו בעובדות כתב האישום וללא ניהול הוכחות בעבירת
העלבת עובד ציבור, בכך שביום 27.12.04, בעת ששימש עורך לשוני של אתר האינטרנט "מנהיגות יהודית" שכתובתה באינטרנט: WWW.MANHIGUT.ORG (להלן: האתר) הוא פרסם
מאמר
בשם "הרבצ"ר מטעם"-
ת/2 בגנות הרב הצבאי הראשי, ישראל וייס, (כיום במיל'), בו תקף את תיפקודו, וכתב בין היתר:
הרב הצבאי הראשי מסייע ושותף לרצח - איסור ייהרג ובל יעבור.
הרב הצבאי הראשי מסייע ושותף לגילוי עריות - איסור ייהרג ובל יעבור.
הרב הצבאי הראשי מסייע ושותף לחילול שבת שהוא איסור סקילה.
הרב הצבאי הראשי מסייע ושותף לביטול מצוות ישוב הארץ השקולה ככל התורה כולה.
הרב הצבאי הראשי מסייע ושותף להאכלת מאות אלפי יהודים באיסורי דאורייתא.
במעשיו אלה, העליב הנאשם במילים עובד ציבור כשהוא ממלא תפקידו או בנוגע למילוי תפקידו.
2. במשפטו טען הנאשם כי הביטויים הנ"ל שייחס לרב הינם בגדר הבעת דעה ומתייחסים לנושאים לגביהם היה על הרב לפסוק הלכה ולהשמיע קול ברור: בענייני שבת, כשרות, צניעות, גילוי עריות, ויישוב הארץ, ולהנחות את חיילי צה"ל כיצד לנהוג עפ"י ההלכה היהודית. משלא עשה כן, הרי שההלכה קובעת כי יש לראותו כשותף לעשיית אותם מעשים האסורים עפ"י ההלכה, כאילו הוא עצמו מבצעם.
3. שימוע הכרעת הדין נדחה למשך שנים, בשל בקשת הסניגור לאחר שמיעת הסיכומים, להרחיב את טענתו באשר להגנה מן הצדק שהעלה בסיכומיו, ובשל הליכי קבלת חומר החקירה בהליכים אחרים שביקש עפ"י חוק חופש המידע, כשבימ"ש זה נתן לו ארכות חוזרות ונשנות ועיכב שוב ושוב את הכרעת הדין לצורך סיום ההליך', ולבסוף אף נקבע תאריך לשימוע ביום 15.11.11, שבוטל לצורך ארכה נוספת. ואולם חרף העובדה שהסניגור קיבל את החומר בחודש 8/12, הוא לא הגיש בקשתו וטענותיו לביהמ"ש, ויתירה מכך - לא טרח כלל להודיע על קבלתו (בניגוד לבקשות ביהמ"ש), ועדיין ניתנה לו ארכה אחרונה להגשת טענותיו, אך משלא עשה גם זאת והארכה חלפה, נקבע מועד סופי להכרעת דין ביום 25.12.12. בנסיבות אלה, הנסיון להגיש כראיות לעונש את רשימת התיקים כחומר חקירה שלא נדון כלל והורד מן הפרק בהחלטת ביהמ"ש, לאחר שחלף הזמן לדון בה, ולעשות בו שימוש לענין העונש, ללא שקויים בו דיון, אינו ראוי, עומד בניגוד להחלטת ביהמ"ש, וככזה אין גם מקום להביאו בחשבון בגדר שיקולי העונש.
לפיכך אני דוחה על הסף כל טענה נוספת בעניין ההגנה מן הצדק.
טיעוני המאשימה לעונש
4. הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות מייגעות, אמנם אין לו עבר פלילי, אך חומרת הדברים שכתב מדברים בעד עצמם, כשחומרה יתירה עולה מעצם הפצתם בתפוצה כה נרחבת באתר אינטרנט עליו הנאשם אחראי. כמו"כ הגם שהאירוע מסוף שנת 04', ההליכים בתיק זה התארכו, שלא באשמת המאשימה, ולפיכך אין לחלוף הזמן אינו השפעה.
5. הערך החברתי שנפגע בעבירת העלבת עובד ציבור, מעמיד את הצורך והחשיבות להגן על תפקודם ותפקידם של עובדי הציבור בכל מגזר, שכן הפגיעה העולה מעבירה זו מונעת מעובדי הציבור לבצע את תפקידם בצורה נכונה והולמת. בנסיבות שלפנינו, הנאשם הורשע בכל חלקי כתב האישום, לאור אמירותיו הקשות והפוגעניות נגד אישיות בכירה, כשהשיטה בדרך הפצתן הנרחבת באתר אינטרנט, לאלפי אנשים, מלמדת על מסוכנות מעשיו, ופוטנציאל פגיעתו. ביהמ"ש דחה את כל טענות והסברי הנאשם שניסה לתת גושפנקא כדרך ביטוי לגיטימית לדבריו הקשים, והרשיעו בעבירה של העלבת עובד ציבור בקבעו כי מדובר באמירות ומעשים המקימים את כל יסודות עבירת העלבת עובד ציבור. תחושות הכאב וההעלבה העולות מהם עולים מדברי כב' הרב עצמו. כמו"כ הרב הצבאי הראשי, בנוסף להיותו אישיות בכירה בצבא, משמש כסמל, כשהנאשם מפיץ נגדו באופן מזלזל את אמירותיו הקשות והפוגעות, כדרך לפגיעה הגובלת בעבירת הסתה נגד הרב הצבאי הראשי, בנקטו במלים ומשפטים שעלולים להביא למצבים מסוכנים, תוך ניצול אתר האינטרנט עליו היה אחראי. מכאן גם הצורך בהרתעה ובהטלת עונש מוחשי נגד הנאשם וכלפי הרבים.
מחאה אידאולוגית או חופש הביטוי אינם מקנים זכות לבצע עבירה פלילית של העלבת עובד ציבור, במונחים, באמירות ובסגנון בו נקט הנאשם.
בנוסף, הנאשם לא רק שניהל הוכחות מייגעות, ובחר להביא את הרב הצבאי הראשי לצה"ל לדוכן העדים, ולהטיח בו חקירה נגדית שתחזירו לסיטואציית ההעלבה, כפי שכב' הרב תיאר בעדותו, כשהנאשם מצידו אפילו לא הביע חרטה, לא התנצל ואינו סבור עדיין כי טעה באמירותיו.
7. מדיניות הענישה בעבירת העלבת עובד ציבור, יכולה להגיע למס' חודשי מאסר בפועל או בעבודות שירות, ובהתחשב במכלול הנסיבות, ולאור גילו של הנאשם,
עותרת המאשימה כי ביהמ"ש
יטיל על הנאשם מאסר על תנאי ארוך ומרתיע, של"צ בהיקף נרחב, קנס ופיצוי למתלונן.
טיעוני ב"כ הנאשם לעונש
8. שלא כמו באיראן, בתאילנד, קובה או זימבבווה, מדינה דמוקרטית מקדשת את חופש הביטוי ולא היה מקום להגיש כלל כתב אישום. הנאשם פרסם את מאמרו באתר האינטרנט בעת פינוי יהודים מגוש קטיף, כשלרב הצבאי הראשי היה אז תפקיד מיוחד, שהיה בלב המחלוקת הציבורית, כמו בפתיחת קברים והוצאת מתים ועצמות מהקרקע - והנאשם כתב מה הוא חושב על אופן ביצוע התפקיד ע"י הרב ישראל וייס. ואולם מדובר באפליה בררנית, בה הועמד באותו פרק זמן לדין רק הנאשם על מאמר פובליציסטי שכתב על תפקודו של עובד ציבור. כתבי אישום כאלה בישראל מכרסמים ביסודות הדמוקרטיה הישראלית.
9. המאמר לא הגיע לרב הצבאי הראשי ואלמלא טרחה המשטרה לידעו עליו, הוא לא היה נעלב. לכן, לעניין חומרת העניין, יש להבחין בין פרסום כללי של מאסר פובליציסטי לבין דברי עלבון המוטחים בעובד ציבור, בהתייחס לפוטנציאל ההפרעה לתפקודו כעובד הציבור, שהוא הערך המוגן.